במשך מספר שנים עבדנו במגוון מסגרות רווחה, חינוך מיוחד וחינוך בלתי פורמאלי. דרכינו הצטלבו במסגרת הקמת והדרכת קבוצות לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים תחת חוגי סיירות של הקק"ל. במהלך שש שנים ליווינו את הקבוצות וחבריהן מילדות לנערות ולבגרות. היו שהחלו דרכם כילדים בני 8-10 והיו בוגרים יותר.
עם הגיעם לבגרות ויציאה ממערכת החינוך היינו שותפות לחששות וללבטים – שלהם ושל הוריהם, לגבי המשך החיים. חלקם עברו למסגרות דיור או תעסוקה, אחרים לשירות לאומי וחלקם עדיין מחפשים. היו שהשינוי עשה להם ולמשפחותיהם טוב והמשיכו לצמוח. לצערנו, עבור אלו בתפקוד הגבוה (בעיקר PDD ואספרגר), לא היה היצע רב והאפשרויות נעו בין מסגרת סגורה ומוגנת מידי (שעלולה לעצור את ההתפתחות) לבין העדר מסגרת ושירותים. פגשנו צעירים
שהצליחו מחוץ לבית הספר. אבל, גם היו נערים שאחרי הרבה שנים של התקדמויות קטנות ויקרות נסוגו. היו כאלה שניסו את מזלם וכישרונם ב"עולם הגדול" אך למרות המאמץ שהשקיעו דלתות נסגרו בפניהם ויש שנכנסו למסגרות טובות, אך בשבילם קטנות בכמה מידות.
יחד עם אותם צעירים למדנו שבצאתם ממערכת החינוך, יש מעט שירותים לתפקודד הגבוה ומרביתם הועתקו ממסגרות של תפקוד נמוך ולא נבנו באופן ייחודי לאוכלוסייה. תוקף נוסף לתובנות קיבלנו משיחות עם בוגרים בספקטרום האוטיסטי שהסכימו לשתף אותנו בחוויותיהם מנעוריהם ועד היום (הרבה דובר על הקושי בתעסוקה, זוגיות ולימודים).
וזה המקום לומר להם תודה.